הלב רוצה להישאר, המוח אומר לעזוב: למה נוצר הקצר ואיך משחררים אותו?

נכתב ע״י: מיטל ברעוז · Meital Baroz C.Ht · The Up↑Set Method™ · Certified Clinical Hypnotherapist and Neuroscience Coach (ICF)

קשר מתחיל מרצון בסיסי לאהבה, צורך אנושי בחיבור ובקירבה שממלאים את הלב בהרגשה טובה. אך לעיתים, בלי שנבחין מההתחלה, הנתיב מתחלף, וגם כשמגיע השלב שבו ניצתת הבנה, הנטייה היא לרצות להישאר, ״לתת צ'אנס לאהבה״ ממקום של נכונות, אולי משאלת לב כמוסה. ככל שהזמן עובר הסיבות משתנות והרגשות מתחלפים.

מה קורה בפער שבין הכמיהה לחיבור לבין ההתעמרות הרגשית? אם מעניין אותך להבין איך זה קרה, אפשר לנסות להסתכל על זה מנקודת המבט של הרבדים היותר עמוקים וחבויים במערכת ההפעלה הפנימית - לרוב שם שוכן ההסבר. הלב תמיד ירצה חום וקירבה, ומה שנשלח אליו מגיע מהתודעה. מכלול של תפיסות, אמונות והתניות משליך על מה שקורה, לרוב כשאנחנו בסך הכל רוצים להיות נאהבים. הנה כמה סיבות שכיחות כשמסתכלים מהזווית הזו:

החיפוש אחר הזנה חיצונית לערך פנימי

הלב תמיד שואף להתמלא בתחושות טובות. בשנים הראשונות מילוי הצורך מותנה בהורים ובסביבה הראשונית, ובשלב מסוים מתרחב למעגלים חברתיים. סביר שרובנו זוכרים את השלב שבו נחשפים למונח ה״מקובלים״ ומתחילים לאמוד את עצמנו גם ביחס אליו. ככל שהערך בשנים האלו נמוך יותר, כך הוא מתקבע, ונוצר חיפוש אחר מקור חיצוני למילוי חסכים.

מה סביר שקורה בתודעה: חיפוש אחר פיצוי. מאחר וחיווט הראויות לא הוטמע באופן עצמאי בשלב מוקדם, המוח תופס את הקשר כמקור אפשרי. המערכת מעדיפה להתעלם מנתוני המציאות שכנראה מעידים על חוסר התאמה, כדי לא לאבד את מקור ההזנה שכעת זיהתה.

היעדר תבנית שמהווה דוגמה לקשר מיטיב

הלב תמיד כמֵהַּ לאהבה עוטפת, הדדית ובריאה. הוא שואף לחיבור שמאפשר צמיחה וביטחון, כזה שמרגיש כמו ״בית״ רגשי יציב. מערכת יחסים אמורה להפוך פגיעוּת לדבק שמקרב, ולבנות בית משותף שבו שני הצדדים מרגישים בטוחים ונינוחים "לפתוח" את הלב כדי להתקרב, לממש מרחב משותף בלי חשש מביטול או הקטנה. הלב כאילו יודע, מאמין ולא מוותר על הרצון.

מה סביר שקורה בתודעה: חיפוש אחר המוכר. המוח פועל לפי תבניות, מחפש וממגנט אותן. כשהתודעה לא מכירה או לא חוותה קשר בריא ומאוזן בשלב שבו התקבעו בה הגדרות, נוצר פער שבו הרצון המודע לא מחווט בקצה למשהו דומה במנגנוני ההפעלה. מבחינת תת המודע, קשר בריא עשוי אפילו להיתפס כלא מובן או כקשר ״משעמם״ - איך יש ריגוש בלי דרמה או אקשן?

החסם שנוצר בשל ההערכה העצמית

הלב מבקש לחוות זוגיות טובה שבה רואים, שומעים ומעריכים אותך. רצון בסיסי מעצם היותנו יצורים רגשיים וראויים. למרות הכמיהה הזו, נוצר פער מתסכל בין מה שהלב מבקש לבין מה שאנו חשים שמגיע לנו ו״מעזים״ לחלום או לבקש. תפיסת העצמי לעיתים תגרום לך להישאר, כדי לא לוותר על מה שכבר הצלחת בכל זאת להשיג, בטח אם הקשר כבר הלך והעמיק.

מה סביר שקורה בתודעה: ערך עצמי שיוצר תקרת זכוכית תודעתית. שנים של חיווט סביב תחושת חוסר ערך או מסוגלות יוצרות חסם לפקודת ה״רצון״ של הלב. התודעה לא רק שלא מאמינה, אלא גם ״מגנה״ עלייך מפני כאב על ידי שמירת הגבולות המצומצמים והמוכרים.

הלב מבין, התודעה חוששת מהלא נודע

הלב כבר יודע, ברמה הכי עמוקה, שהקשר הנוכחי אינו מתאים ושהוא אינו מקבל את ההזנה הרגשית הנחוצה. מגיע שלב שבו יעלה רצון לצאת לדרך חדשה, שחרור מהמועקה והמתח התמידי. השלב הזה מאופיין בהרגשה פנימית שהסוף כבר כאן, ועדיין הלב נדרש לספוג עוד פגיעה, אכזבה, פחד וחשש. ההבנה פוגשת מנגנון חזק יותר שמפעיל התנגדות ותחושת שיתוק.

מה סביר שקורה בתודעה: המוח התרגל לאנרגיה של המתח והדרמה והפך אותה לסטנדרט תפעולי מוכר. היציאה לדרך חדשה נתפסת כסיכון גבוה מעצם חוסר הוודאות. עולים ספקות וחששות כדי לשמר את המצב, גם אם המערכת כבר מזמן מזהה שהוא מכאיב ומזיק לך.

לסיכום - הסנכרון בין התודעה והלב מעכב

הקשר בין התודעה ללב הוא מעגל אנרגטי שפועל ללא הפסקה ומכתיב את אופן הפעולה שלך. בעוד שהלב תמיד שואף לחום וקירבה, הרגש שנטען בו מוכתב על ידי תפיסות והתניות, בעיקר מתת המודע. כשההגדרות במערכת אינן מותאמות, נוצר מעין ״קצר״ שטוען ומחזק את עצמו. אפילו בשלב שבו גם הלב וגם התודעה מבינים שהקשר לא נועד להישאר, לוקח זמן באמת לנתק.

בזמן שאנחנו נוטים להוסיף הלקאה עצמית, בושה ואפילו אשמה, כדאי לזכור שבתהליך כזה מעורבים הרבה כוחות פנימיים ומנוגדים. החלק שאמור לשחרר הוא זה שגם מתנגד. יש כאן פרדוקס: מצד אחד לרצות להשתחרר מכאב, ומהצד השני לחשוש מצעד כזה. פער שלרוב מצריך חיווט מעודכן, כך שמערכת ההפעלה התודעתית-רגשית תאפשר ללב, ברוגע, לשמוח ולהתמלא.

*הכתוב כאן מנוסח בלשון נקבה, אבל מתייחס כמובן לכל המגדרים.